החלטה בתיק בש"פ 5366/05

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט ש' דברת) בה הוחלט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

1.        נגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם קשירת קשר לביצוע פשע  וביצוע עבירת נשיאה והובלת נשק. כן מואשמים העוררים בתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות, נהיגה בפזיזות וברשלנות וביצוע עבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע.

           על פי האמור בכתב האישום, קשרו העוררים, קאסם מוהנד (להלן: קאסם) ומוחמד ג'בלי (להלן: מוחמד), קשר עם שניים אחרים (להלן: עבד וסאמר) לרכישה, הובלה והחזקה של כלי נשק. במסגרת הקשר ולשם קידומו נסעו כל הארבעה לדרום הארץ בשתי מכוניות נפרדות. האחת נהוגה בידי עבד וסאמר ושנייה נהוגה על ידי קאסם ומוחמד לצידו. הארבעה סיכמו שלאחר העמסת כלי הנשק על מכוניתם של עבד וסאמר ייסעו העוררים לפניהם ויתריעו על המצאותם של כוחות שיטור בדרך. באזור שדה בוקר קיבלו הארבעה 7 שקים ובהם 26 רובים מסוג קלצ'ניקוב ומספר זהה של מחסניות. זמן קצר לאחר מכן חסמו כוחות משטרה את המכונית בה נהגו עבד וסאמר. עבד, אשר נהג ברכב הראשון, נסע לאחור בכוונה לפגוע בנוסעי מכונית המשטרה שעמדה מאחוריו. לאחר מכן, פתח את דלת הנהג ונסע שוב לאחור כך שהדלת פגעה באחד השוטרים אשר נחבל בגופו כתוצאה מהמעשה.

           עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה כי בית המשפט יורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים הפליליים נגדם. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת קאסם לפיה נסעו לדרום הארץ על מנת לפרסם מכשירי טלפון סלולאריים וזאת לאור עדותם של עבד וסאמר ממנה עולה שדיווחו לקאסם ומוחמד על מטרת הנסיעה. בעדותם הודו עבד וסאמר כי אכן רכשו את הנשק, אולם לגרסתם הנשק נועד לצורכי הגנה עצמית במסגרת סכסוך שפרץ בינם ובין בני משפחה אחרת. לפיכך, קבע בית המשפט, כי די בראיות נגד העוררים בכל הנוגע לקשירת הקשר ועבירת הנשק כדי להורות על מעצרם עד תום ההליכים. עם זאת קבע, כי ספק אם קיימות ראיות כאמור בכל הנוגע לתקיפת השוטרים על ידי עבד באמצעות מכוניתו, במהלך המעצר שלו ושל סאמר.

           אשר למסוכנות העוררים, בית המשפט ציין, כי גם אם תתקבל גרסת העוררים לפיה נועד הנשק להגנה עצמית, עדיין יש בהם סיכון לכלל הציבור. אין במקרה דנן חלופת מעצר העשויה לאיין את מסוכנות העוררים, וזאת בשים לב לעברם הפלילי ולכמות הנשק בה מדובר במקרה דנן.

           מכאן הערר שבפניי.

2.        בא כוחם של העוררים עמד בטיעונו על כך שהנשק נתפס ברכבם של עבד וסאמר ולא ברכבם של העוררים. העוררים נקשרו לפרשה בעקבות עדותו של עבד לפיה, הם הולכים להביא "דברים". בית המשפט שגה בהסיקו מדברים אלה כי העוררים היו מודעים לתכלית לשמה נסעו הארבעה לדרום הארץ. בפועל, העברת הנשק והעמסתו על רכבם של עבד וסאמר התבצעה בשעת לילה, כך שהעוררים לא יכלו לזהות כי בכלי נשק מדובר. לאור העובדה כי נעצרו פרק זמן קצר לאחר שיצאו לדרך, בפועל לא שימשו כמלווים והעבירה היחידה שניתן לייחס להם הנה קשירת קשר לביצוע פשע.

           אשר למסוכנותם של העוררים, טוען בא כוחם, כי הם לא היו קשורים למעשה ונודע להם שבאמצעי לחימה עסקינן רק על פי השאלות שנשאלו בחקירתם.  לטענתו, היה על בית המשפט המחוזי להבחין בין מידת מסוכנותם של העוררים ובין זו שייחס לעבד וסאמר, אשר היוו את הרוח החיה בבסיס קשירת הקשר. אשר על כן, מבקש בא כוחם להמיר את המעצר בחלופה של "מעצר בית" מלא.

3.        באת כוח המדינה עמדה בטיעונה על כך שהעוררים ביצעו לכאורה את העבירות המיוחסות להם כמבצעים בצוותא עם עבד וסאמר. מעדויות אלה האחרונים עולה כי העוררים ידעו מהי מטרת ההגעה לדרום הארץ. הם מסרו בתחילה גרסה שקרית במשטרה שהופרכה ובכך יש כדי לחזק את הראיות העומדות נגדם.

           אשר למסוכנותם של העוררים. אין כל אינדיקציה כי אכן הנשק נועד לשם הגנה עצמית ושלא הייתה כוונה להעבירו לגורמי טרור, וממילא, חימוש בקנה מידה רחב עלול להביא לשפיכות דמים ולסיכון שלומם של רבים.

4.        דומה כי המחלוקת המהותית בין הצדדים נוגעת לסוגית קיומן או היעדרן של ראיות לכאורה נגד העוררים. העדות שמסרו עם מעצרם, לפיה נסעו לדרום לפרסם מכשירי טלפון סלולאריים הופרכה. בעדותו מיום 5.4.05 מוסר עבד, כי "איתנו היו ביחד עוד שני חברים שלי. אחד מוהנד קאסם ומחמד ג'באלי (העוררים בענייננו - ע.א.) והם באו איתנו כדי לפתוח את הדרך אבל לא מעודכנים בכמות הנשק. אני אמרתי להם שאני הולך להביא דברים אבל הם קלטו". כמו כן, לשאלת החוקר "מה היה התפקיד של מוהנד ומחמד" ענה עבד: "לעזור לי לפתוח את הדרך. אמרתי להם אם יהיה משהו תודיעו לי בטלפון". בעדותו של סאמר מיום 5.4.05 הסביר, כי העוררים נתלוו אליהם לדרום כדי ש"אם יש משטרה בדרך הם צריכים להודיע לי ולמחמד בפלפון" (כך במקור- ע.א.). מהדברים עולה שלא בכדי פנו העוררים לדרום, אלא היו מודעים למטרה לשמה עשו כן ולתפקיד המוטל עליהם. דברים אלו, כשלעצמם, מהווים ראיות לכאורה המספיקות לעניין מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. כך קבע בית המשפט המחוזי ולקביעתו אני מצטרפת.

           אשר למסוכנותם של העוררים. אלו נטלו חלק, על פי המיוחס להם בכתב האישום, בניסיון לשים ידם על כמות נכבדה של כלי נשק. שימוש בכלי הנשק הללו עלול היה להביא לפגיעה באנשים רבים, גם על פי גרסתם, לפיה נועד הנשק לשימוש כנגד יריביהם באזור מגוריהם. אגירת הנשק ואחסונו לקראת יום פקודה אינו מפחית מהמסוכנות הנשקפת לציבור וכך גם נכונותם של העוררים לסייע לנטילת החוק לידיים במידת הצורך. אומנם, חלקם בפרשה אינו מרכזי ומשמעותי כחלקם של עבד וסאמר, אך יחד עם זאת תפקידם נועד להבטיח את הגשמת הקשר הפלילי והוצאתה אל הפועל של התוכנית אותה רקמו שני האחרונים. יוער, כי התכלית לשמה נרכשו כלי הנשק בעת הנוכחית (לגרסת הארבעה) אינה מהווה ערובה כי לימים לא ימצאו אלה דרכם לידי גורמי טרור ולכן, כאמור, גרסתם אשר לתכלית לשמה נועדו כלי הנשק, אין בה כדי להפחית ממסוכנותם.

5.        בית המשפט המחוזי קבע, כי עברם הפלילי של העוררים וכמות הנשק בה מדובר אינם מאפשרים המרת מעצרם בחלופת מעצר. בדין קבע כך בית המשפט ואיני סבורה כי יש מקום לסטות מהחלטתו אף בהקשר זה. אכן, במקרים כגון אלו, אך במקרים נדירים ייעתר בית המשפט להורות על חלופת מעצר (בש"פ 10028/03 פטריק אלקריף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 577 והאסמכתאות המובאות שם) ואילו במקרה דנן אין כל הצדקה לעשות כן.

           מדינת ישראל הנה מדינת חוק ולה רשויות האמונות על אכיפתו ושמירה על ביטחון אזרחיה. המבקש ליטול את החוק לידיו, לצבור תחמושת ואמצעי לחימה לעת הצורך, תוך יצירת סיכון ממשי לבאים בקרבתו ולעוברי אורח תמימים, אין מקומו אלא מאחורי סורג ובריח. הרחקתו מהחברה היא המאיינת את מסוכנותו ואין בנמצא, ככלל, כל חלופה היכולה להשיג תוצאה דומה.

           אשר על כן, דין הערר להידחות.

           ניתנה היום, י' בסיון תשס"ה (17.6.05).

                                                                                                         ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: